כותרות אחרונות
Search

נשים מנהלות

אנשים נורא סקרנים לדעת מה המשמעות של עבודה בכלא", היא אומרת. "שואלים אותי תמיד 'מה, את לא מפחדת?' אני בגדול לא פוחדת, אבל אני גם עם יד על הדופק. אני יושבת עם אסירות בתא, מדברת איתן, מסתובבת איתן, אבל אני זהירה. אי אפשר להיות שאננים".

רב-כלאי ליאת דוד קוראת לזה "אירוע מכונן". שבועיים אחרי שנכנסה לעבודה כמנהלת אגף בבית סוהר שאטה, לימים, שיטה התרחש ניסיון דקירה אצלה באגף. אסיר תקף אסיר אחר. דוד מצאה עצמה לבדה, מול האסיר שהותקף ומול האסיר התוקף, עם דוקרן בידו.

היא היתה אז מפקדת "אגף חצר". היום קוראים לזה "אגף מתחילים". באגף אצלה ישבו אסירים פליליים כבדים, בני משפחות פשע. "בחצר אסירים רבים", היא מתארת, "כל האסירים צופים, שני סוהרים היו בדיוק בחיפוש בתא ואני לבד מול שני האסירים".

עד אז, משך עשר שנים, היתה ליאת עובדת סוציאלית בשירות בתי הסוהר. המעבר לתפקיד מנהלת אגף, לא היה פשוט. "ידעתי שכולם בוחנים אותי", היא אומרת. "אסירים, אבל עוד יותר מזה סוהרים. אמרתי לעצמי 'אני אולי לא מבינה יותר מדי בביטחון, אבל אני מבינה את שירות בתי הסוהר, ואני יודעת לנהל'. תפסתי את שני האסירים, אני אפילו לא יודעת איך, ופה קרה השינוי. אנשים הבינו 'אשת טיפול, אבל לא מתעסקים איתה'. קניתי את מקומי".

כינסנו לשיחה, ארבע מנהלות אגפים מנוסות בשירות בתי הסוהר. כל אחת מהן עובדת עם אוכלוסיה מורכבת אחרת. כלאי נלן בוקובזה, 43 , מנהלת אגף משתלבים ב' בבית סוהר נווה תרצה, רס"ר קרן דזאנש 32 , מנהלת מתחם 3 במתקן חולות, כלאי קלייר גמליאל, 30 , מפקדת מתחם בית משפט בראשון לציון מיחידת נחשון ור"כ ליאת דוד, 42 , מנהלת אגף 2, אגף של אסירים פליליים נקיים מסמים בבית סוהר שיטה. בימים אלה עוברת ליאת לנהל את אגף 11 . "עבודה אינטנסיבית, מורכבת, קשה, מאתגרת", הסבירה לנו את התפקיד. "מנהל אגף הוא כמו מנהל בית סוהר קטן", היא אומרת. "אתה איש הקשר בין מה שקורה בתוך האגף ובין מה שקורה בחוץ".

"בשביל האסירים אני לא רק מנהלת אגף שעוסקת בביטחון ובמשמעת. אני דמות אימהית".
בגלל שאת אישה? "הרגישות שלנו, כנשים, יותר גבוהה. זה לא פוגע בדגש שלי על משמעת וביטחון. לפעמים האסירים אפילו אומרים לי

'איזה אימא את? את אימא??'".
קלייר גמליאל: "לנשים יש יותר סבלנות מאשר לגברים. זה בא לידי ביטוי גם בעבודה". נלן בוקובזה: "אני יכולה להגיד שהאסירות בנווה תרצה רואות בי דמות אימהית, אבל גם אבהית. סוג של מודל לחיקוי. הרבה פעמים אלה דברים שלא היו להם בבית. אני חושבת שיותר קל להם לפנות אלי, בגלל שאני אישה".

קרן דזאנש: "אצלנו מדובר לא באסירים, אלא בשוהים בלתי חוקיים. בשבילם אני אימא, עובדת סוציאלית, פסיכולוגית, מפקדת, זאת שמטפלת בהם, מטוב ועד רע. חלק מהם קורא לי 'אימא'. אני חיה אותם 24/7 . אם לא, אי אפשר היה לעשות את העבודה הזאת. אפילו למדתי לדבר בשפה שלהם. כל דבר שקורה, מגיע אליהם דרך הידיים שלי. אני תמיד זוכרת משפט שאמרו לי עוד בקורס סוהרים, 'אסרטיביות לא מבטלת אנושיות'".

"באתי כדי להישאר"
ליאת החלה את מסלולה בשירות בתי הסוהר לפני שמונה עשרה שנה. אז, כאמור, עבדה בתחום הטיפול, היתה גם קצינת רווחה של הסגל. "עניין אותי", היא מסבירה את המעבר לניהול אגף, "רציתי שינוי".

כיצד הגיבו הסוהרים?
"בהתחלה היה להם קשה. הם חשבו, 'לפני רגע היא היתה אצלנו אשת טיפול, עכשיו היא באה ללמד אותנו ביטחון ולתת לנו פקודות?'. אני, באישיות שלי, לא מתנהלת על-פי חששות ולא נכנסת ללחץ. האמנתי בעצמי וביכולת שלי ללמוד את הדברים".

אחרי שלוש שנים בהן ניהלה אגף בשיטה, עברה לנהל אגף אסירים ביטחוניים. "ההתנהלות שם אחרת", היא מודה. "השיח אחר. כאזרחית מדינת ישראל, כיהודיה, זה לא קל. כשאת עובדת באגף ביטחוני, את חייבת לשים בצד דעות, רגשות, תחושות. יש הרבה יותר דילמות מאשר בעבודה עם אסירים פליליים".

היום היא משרתת כאמור באגף פלילי של נקיים מסמים. כשבעים אסירים, חצי מהם שפוטים למאסר עולם. מרביתם כבר עברו תהליך בתקופת מאסרם והם בשלב היציאה לחופשות. רק לאחרונה זכה האגף שלה בתחרות האגף המצטיין במחוז צפון. היא מקפידה לציין שאות ההצטיינות אינו שייך לה בלבד. "זו עבודה של כל העובדים באגף" היא אומרת. "בשיתוף פעולה". עבודה ארוכה ומורכבת

כלאי קלייר גמליאל הגיעה לנחשון לפני שבע שנים, הישר ממג"ב. חמש שנים שימשה ביחידה כמפקדת צוות ומדריכה. בשנתיים האחרונות היא כאמור, מפקדת מתחם בית המשפט בראשון לציון, תפקיד מקביל למנהל אגף. גמליאל מופקדת על עשרים עד שלושים סוהרים ביום ועל שבעים עד תשעים עצורים. "אני אחראית על כל מה שקורה מרגע הגעת הליווי לבית המשפט, עד סוף יום הדיונים", היא מפרטת. "יש לי מגע יומיומי עם האסירים. בכל יום מגיעים לבית המשפט עצורים חדשים. ההתמודדות היומיומית קשה. אנשים חושבים 'מגיע עצור לדיון, מסתיים הדיון, בזה זה נגמר'. העבודה הרבה יותר ארוכה ומורכבת. אני צריכה לדאוג לעצור יום קודם, לסוהרים שמגיעים, לראות שהכל מתנהל בבית המשפט בצורה טובה".

מה החשש הכי גדול שלך?
"בריחה. בבית משפט, חוסר תשומת לב של רגע, יכול להביא לבריחה. הרי זה מקום אזרחי שאנחנו בסך הכל שמנו בו עוד דלת ועוד זמזם. אין חומה. אין כלבים. אין גדרות".

קרה שפגשת עצור שהיה אצלך, מחוץ לחומות או לבית המשפט?
"אני לא חושבת שבנחשון יש מישהו שזה לא קרה לו. מילא כשפוגשים אותי בקיוסק, זה מביך הרבה יותר כשפוגשים אותי בים. מה אני עושה? מהנהנת עם הראש וממשיכה הלאה, כאילו אני לא זוכרת".

"צריך נפש חזקה"
כלאי נלן בוקובזה התגייסה לשב"ס לפני 13 שנה. בין תפקידיה, היתה סוהרת, משק"ית ומפקדת משמרת בנווה תרצה. כבר ארבע שנים וחצי שהיא מנהלת אגף. "יש בו הכל", היא אומרת על האגף שלה. "אסירות אבל גם עצורות, כאלה שלא עברו עדיין ועדת מיון. יש נשים שמגיעות עם הפיג'מה מהבית. חלקן מגיעות מהרחוב, בלי אוכל, שתיה, דברים בסיסיים. סיפורים אנושיים קשים, עבירות קשות. יש נשים עם אופי קשה, אסירות פסיכיאטריות, כאלה שצריכות השגחה. הכל מהכל. אימהות, סבתות, נערות".

"התפקיד שלי הוא 'לקיים סדר יום'. אנשים לא מבינים כמה קשה לאסירה לקום בבוקר, כמה קשה להקנות לה הרגלים, לגרום לזה שהיא תעמוד במסדר בוקר. זה לא מובן מאליו".
"מנהל אגף צריך נפש חזקה. אם נדמה לך שאתה בא רק 'לעבודה' אל תבוא בכלל. תישאר בבית".

אין שחיקה?
"הרבה פעמים אני אומרת לעצמי 'די, מה את עושה לעצמך'. ברגע שיושבת לידי אסירה שאין לה מה לאכול או ללבוש, ואני נותנת לה את הדברים המינימליים והיא אומרת לי 'תודה', 'הצלת אותי', זה בשבילי הכל. השחיקה נעלמת בין רגע".

רס"ר קרן דזאנש חלמה תמיד להשתלב בעולם הביטחוני. "עניין אותי לדעת איך עובד בית סוהר", היא אומרת. היא היתה חלק מפרויקט ההפרטה של השירות. כשהפרויקט לא יצא לפועל, לפני חמש שנים, גויסה לשב"ס והחלה את המסלול שלה בנווה תרצה.

בהמשך עברה לסהרונים ומשם לחולות. "המעבר מנווה תרצה היה קשה", היא אומרת. "מעבר מנשים לגברים, לסודנים, מבית סוהר קטן לגדול, לא פשוט. אבל אחרי חודש וחצי התרגלתי". היום היא מנהלת יחד עם רב-כלאי ששון סלמן, מתחם שמכיל ארבעה אגפים, בכל אחד מהם יותר מ 200- שוהים. "נחשפתי לאוכלוסיית המסתננים", היא מספרת.
"יש להם מנהגים שונים, תפילות שונות. כל ההתנהלות מולם יותר רגישה. הם לא אסירים, הם לא עומדים לספירות, לא ישנים בתאים רגילים והאגפים הם לא רגילים".

זו אוכלוסיה שיש אליה התייחסות רבה בתקשורת?
"אני לא מתעסקת בזה. אני רואה מולי אנשים שאני צריכה לדאוג להם. זה התפקיד שלי. בשביל זה שב"ס שם אותי שם. אני יכולה להגיד שכשאנשים שומעים שאני עובדת בחולות מיד צצות הדעות הקדומות 'סודנים?' 'מחלות?' 'את לא פוחדת?'".

לא שופטות
ארבעתן מדגישות שהן לא שופטות את האסירים והעצורים שהן פוגשות במהלך עבודתן. "קראתי פעם פרוטוקול שדן בעבירה של אחת האסירות", משתפת בוקובזה. "זאת היתה אסירה ששפוטה על רצח. אחרי שקראתי את הפרוטוקול לא ישנתי כמה לילות. הצטערתי. אמרתי 'זאת פעם אחרונה שאני קוראת פרוטוקולים'.

אם אני אסתכל על העבירות, אני לא אחזיק מעמד באגף. מה עוד שרוב האסירות אצלנו הן קורבנות בעצמן. אז מי אני שאשפוט את האדם שעומד מולי?"
קלייר: "לבית המשפט מגיעים הרבה פעמים אנשים שזה מעצר ראשון שלהם, על הוצאה לפועל, קנס שלא שילמו. אנשים בלי שום עבר פלילי. אני מדברת איתם מספר דקות, הם אסירי תודה. זה כל כך חשוב להם. כשאני רואה אדם כזה נרגע, זה שווה המון. אני תמיד אומרת 'אני האחרונה לשפוט'. אף אחד הרי לא יודע איפה הוא יהיה מחר".

"לא קוראים לי מאמי"
קיימת התייחסות לעובדה שהן נשים. "יש עצורים שרואים אותי ואומרים לי 'מאמי', 'מותק', 'נשמה שלי'", מתארת קלייר. "אני מבהירה להם חד וחלק, 'כפרה ונשמה לא בבית ספרי'. ברגע שאני אומרת את זה, הדברים נפתרים. התחושה שנוצרת היא שאני המפקדת ושלא יפנו אלי ככה. הגבולות ברורים מאד".

ליאת דוד: האסירים מכבדים נשים. שמעתי מהם מספר פעמים שאם לא הייתי אישה, אם הייתי גבר, אז ההתנהלות מולי היתה אחרת". ליאת דוד ונלן בוקובוזה, אימהות לילדים. "הילדים גדלו לתוך העבודה בשב"ס", אומרת ליאת.

נלן: כשאסירה בוכה על הילדים שלה שנשארו בחוץ, או נותקו ממנה, אני מבינה אותה. אני מקשיבה לה וכשאני אומרת לה 'יהיה בסדר, ננסה לעזור לך', אני מתכוונת לזה. זה לא 'אוקי, יש לך ילדים, יאללה ביי'. אכפת לי. עדיין, דקה אחר כך אני עושה סוויץ' ויאללה לעבודה, אסרטיביות, פקודות, נהלים".
"אני חושבת על הילדים שלי שבבית, ואני חושבת על הילדים שלהן", היא ממשיכה. "כואב לי על הילדים שלהן, שלא רואים את האימהות שלהן חודשים ולפעמים שנים".

זה משפיע עלייך?
"אני חושבת שאני רואה את החיים בפרספקטיבה אחרת. אני מעריכה אותם יותר. אני יותר סבלנית, רגועה, אבל גם יותר פרנואידית. יש לי ילד בן 21 . היתה לנו אסירה שנהגה שתויה והרגה מישהו בטעות.

אני כל הזמן מדברת עם הבן שלי על זה". קלייר: "אני עושה היום הכל כדי לשים את החיים הפרטיים שלי בראש סדר העדיפויות, מה שבעבר לא עשיתי. העבודה הזאת מאד סיזיפית. קשה מאד לקבוע או לתכנן משהו מראש. זאת עבודה סביב השעון. אי אפשר לעשות 'קאט' וללכת הביתה".

מה, את לא מפחדת?
"אנשים נורא סקרנים לדעת מה המשמעות של עבודה בכלא", היא אומרת. "שואלים אותי תמיד 'מה, את לא מפחדת?' אני בגדול לא פוחדת, אבל אני גם עם יד על הדופק. אני יושבת עם אסירות בתא, מדברת איתן, מסתובבת איתן, אבל אני זהירה. אי אפשר להיות שאננים".

קלייר: "אנשים מופתעים, במיוחד כשהם רואים אותי על אזרחי. המדים יוצרים סוג של חזות שעושה לנו חצי מהעבודה. יש כאלה שלא מאמינים, אומרים לי 'לא מתאים לך'".
ליאת: "יש את השאלות הרגילות, 'לא קשה לך?', 'איך את יכולה לעבוד עם כאלה אסירים קשים?'. אני עונה שדווקא ההיפך, בתוך הכלא אני מרגישה הרבה יותר מוגנת מאשר בחוץ". אחותה של ליאת דוד, בעצמה מנהלת אגף, התגייסה לשב"ס בעקבות ליאת ועשתה מסלול בתחום המודיעיני. היום, ליאת מנהלת אגף בשיטה ואחותה מנהלת אגף, מרחק הליכה משם, בכלא גלבוע. "כשאנחנו נפגשות בסוף יום עבודה ומישהי מאיתנו מתחילה לדבר על האגף", משתפת ליאת, "השניה מיד מפסיקה אותה. זמן לעבודה וזמן לעצמנו.

אנחנו מתייעצות במהלך העבודה, אבל לא אחר כך. אני אומרת 'כל אחת תשאיר לעצמה את סיפורי הגבורה שלה..'".